האוגר, הלהטוטן ומכפיל הזמן

    מה ההבדל בין "ניהול זמן" ל"ניהול עצמי"? כיצד לדרג סדרי עדיפויות? האם באמת אפשר לנהל את הזמן שברשותנו בלי לרוץ אחוזי תזזית ממשימה למשימה? 

    המדריך החדש לניהול זמן יעיל על פי תורתו של רורי ויידן

    - כתבה ראשונה בסדרה -

    תארו לעצמכם אוגר בגלגל: רץ ורץ ולא מגיע לשום מקום. הייתם רוצים להיות במקומו?

    כעת תארו לעצמכם להטוטן עם כדורים: שניים, שלושה, ארבעה... עשרה. הייתם רוצים להיות במקומו?

    ו...לחדשות הפחות נעימות: אם אתם קוראים כתבה זו, סביר להניח שאתם אחד מן השניים: אוגר בגלגל או להטוטן כדורים. כך, לפחות, אתם נראים בכל מה שנוגע לניהול הזמן שלכם.

    אל תיעלבו. אתם לא לבד. רוב בני האדם כיום מנהלים את חייהם כאחוזי תזזית:  רצים ממשימה אחת לשנייה (מודל האוגר) או מג'נגלים כלהטוטנים את סדר היום שלהם בין המשימות. לא כי אין ברירה. פשוט, ככה לימדו אותנו אבותינו בכל מה שקשור לניהול זמן.

    המושג "ניהול זמן" נולד בסוף שנות החמישים של המאה העשרים והיה בעצמו תולדה של מהפכת פסי הייצור של תחילת אותה מאה. מי שראה את סרטו המבריק של צ'רלי צ'פלין, "זמנים מודרניים",  ואת הרפתקאותיו האומללות על פס הייצור, יבין בוודאי את המשוואה.

    שם המשחק בניהול זמן היה באותה תקופה: יעילות. כל דבר נמדד בזמנים והעובד המצטיין היה זה שהצליח להפיק את התוצרת במינימום זמן ובמקסימום יעילות. בסוף המחצית הראשונה של המאה שעברה הועתק המודל החד-ממדי הזה למסגרת החיים בעבודה ובבית כאחד.
    התוצאה, כפי שאמרנו, הייתה אחת: אנשים רצו ממשימה למשימה ובכל זאת לא הספיקו את כל מה שהיה עליהם לעשות.

    המודל הבא, הדו-ממדי, נולד בסוף שנות השמונים ואביו-מולידו הוא סטיבן קבי (Cavey), שלימד אותנו לנהל את הזמן שלנו לפי סדרי עדיפויות. כיום זה נשמע מובן מאליו: עורכים רשימת מטלות ואחר כך בוררים אותן לחשובות יותר וחשובות פחות.
    כך קורה שמשימה 7 ברשימה המקורית עשויה להתקדם למשימה הראשונה, כי היא חשובה יותר או, לכל הפחות, דחופה יותר.

    המודל הזה אמנם סיפק לאדם המודרני טכניקה יעילה יותר לניהול הזמן, ו...כן: המשימות החשובות ביותר זכו לתשומת הלב הראויה להן, אבל מה עם כל השאר? הללו הצטברו והצטברו והתוצאה הייתה שרוב בני האדם כיום מוצאים עצמם מלהטטים בין המשימות.
    אנו מצוידים ביומנים דיגיטליים, תזכורות מצפצפות עצמן לדעת מהמחשב ומהטלפון הסלולרי ובכל זאת רובנו חיים בהרגשה שאנחנו לא מספיקים כלום. איך ייתכן?

    הסיבה היא שאת הזמן אי אפשר לנהל. הוא מתקתק את עצמו בלי קשר לכמות המשימות שעומדות לפניכם. שם המשחק היום הוא ניהול עצמי והוא יאפשר לכם להיכנס למועדון האקסקלוסיבי של מכפילי הזמן.

    יש אנשים שהם מכפילי זמן טבעיים. האחרים צריכים ללמוד איך לעשות זאת. בסדרת כתבות זו תלמדו את ארבע הדרכים לניהול עצמי נכון: האלימינציה (לדעת לומר לא), האוטומטיזציה, האצלת סמכויות ולבסוף – השהייה מכוונת. כל אלה יחדיו מהוות את הדרך החדשה לניהול עצמי נכון, בלי רגשות אשמה ובלי תחושת חנק. הללויה!

    לכתבה הבאה בסדרה >>


    • אודות אימון מנהלים
    • אודות אימון מנהלים
      המטרה המרכזית שלנו באימון מנהלים היא לעזור למנהלים להגיע לביצועי שיא תוך ניהול זמן אפקטיבי. הדבר מתאפשר תוך שילוב יכולות המנהל וצורכי הארגון. אנו עובדים עם מנהלים בכל הדרגים: הנהלה בכירה, מנהלי ביניים ומנהלי צוותים

      התכניות שלנו לאימון מנהלים

    להגיד "לא" ולא להתבייש

    לא כל משימה דורשת טיפול. כיצד נסנן את המשימות שאפשר להתעלם מהן? הקריטריון הקובע: משימות שאנו לוקחים היום שישפרו את חיינו מחר.
    המדריך החדש לניהול זמן יעיל על פי תורתו של רורי ויידן

    - כתבה שנייה בסדרה -

    (לצפייה במאמר מס' 1)

    הנה תמונה להרהר בה: הבוס קורא לך למשרדו ומטיל עליך משימה חשובה. הוא מציין שבחר בך במיוחד מכל אנשי הצוות. זו מחמאה. הוא מבקש שהמשימה תהיה מוכנה תוך 24 שעות. הוא טופח על שכמך. במשרדך ממתינות לך אינספור משימות קודמות. האם תוכל לומר: "לא!" ?

    נודה על האמת: רובנו לא היינו מסוגלים לעשות זאת. תערובת רגשות של: כבוד לסמכות, אי נעימות, רצון להוכיח יכולת, תקווה לקידום ועוד – יחצצו בינינו לבין הסירוב לקבל את המשימה.

    לא כן מכפילי הזמן. אנשים אלו יודעים לסרב למשימות, אם וכאשר הן לא מתאימות להם.

    בכתבה הקודמת ראינו כיצד שני המודלים לניהול זמן, שנולדו במחצית השנייה של המאה העשרים, לא עומדים בקצב. כלומר, הם אינם מספקים לנו את היכולת להתמודד עם אינספור המטלות שמציבים בפנינו החיים כיום.
    רורי ויידן לוקח את המודלים הקודמים צעד ענק קדימה ומבהיר: בימינו אין עוד מקום למושג ניהול זמן. המושג החדש הוא ניהול עצמי, והוא לוקח בחשבון את המעורבות הרגשית באופן שבו אנו בוחרים לנהל את הזמן שברשותנו.

    משנות השמונים התרגלנו למודל של סדרי עדיפויות, שלימד אותנו לדרג את המשימות שלפנינו לפי סדר החשיבות. המודל של ויידן, לעומת זאת, מציג ארבעה משתנים שיש לקחת בחשבון. המשתנה הראשון הוא: אלימינציהוהשאלה הראשונה שעלינו לשאול את עצמנו היא: האם אני יכול לוותר על המשימה שלפניי?

    כלומר, השאלה כאן היא לא מה לעשות, אלא: מה לא לעשות! ובמלים אחרות: האם אני יכול לבטל את המשימה שלפניי? האם שווה לי להתאמץ בשבילה?

    זוהי הרשות להתעלם!

    לפני שאתם רצים בשמחה למחוק סעיפים מרשימת המטלות שלכם, חשוב שתציבו שאלה מקדימה, שתסייע לכם בקבלת ההחלטה. שאלה זו תלווה אותנו לאורך כל המודל לניהול עצמי של ויידן.

    השאלה היא: מה עליי לעשות היום שישפר את חיי מחר?

    בהתייחס למשתנה האלימינציה עלינו להבין שככל שנגיד יותר לא היום, נוכל לייצר יותר זמן מחר. נשתדל לקחת החלטות שיסייעו לי לבנות עתיד טוב יותר ולהתעלם מהחלטות שלא ישנו או אולי אף יזיקו לעתיד המתוכנן.

    זהו שינוי תפיסתי. רובנו מתמודדים עם אשמה בכל פעם שניצבת בפנינו משימה. רובנו מרגישים מחויבות תמידית להיענות בחיוב, וככל שמצטברות יותר ויותר משימות בחיינו אנו מעבירים אותם בניסיון די כושל לסרב. התוצאה היא שאנו מתנהלים כמו אוגר שרץ בגלגל או כמו להטוטן עם מאות כדורים נופלים.  

    בדרך לבניית המודל שלו תחקר רורי ויידן אנשים שונים, אותם זיהה כמכפילי זמן. בדבריו על מרכיב האלימינציה הוא אומר כך: "מכפילי הזמן האירו את עיניי כאשר אמרו לי: אתה חייב להבין שכשאתה אומר כן לדבר אחד,  אתה תמיד אומר לא לאינספור דברים אחרים".

    "זה", מדגיש ויידן, "שינה את חיי!"
    נקווה שיאיר גם את חייכם.


    • אודות אימון מנהלים
    • אודות אימון מנהלים
      המטרה המרכזית שלנו באימון מנהלים היא לעזור למנהלים להגיע לביצועי שיא תוך ניהול זמן אפקטיבי. הדבר מתאפשר תוך שילוב יכולות המנהל וצורכי הארגון. אנו עובדים עם מנהלים בכל הדרגים: הנהלה בכירה, מנהלי ביניים ומנהלי צוותים

      התכניות שלנו לאימון מנהלים