מהישרדות לשגשוג

רוב בני האדם סובלים מחוסר אהבה עצמית ומקולות פנימיים, שמדכאים את הפוטנציאל האמִתי הטמון בהם. למסקנה זו הגעתי בעקבות מחקר מקיף שערכתי ואשר תחילתו, מטבע הדברים, בחוויה אישית שלי. בהיותי סטודנט באוניברסיטה נוכחתי לדעת שאת כל פעולותיי מלווה קול פנימי ששופט אותי ואת האנשים סביבי בקפדנות אכזרית. הארה זו הולידה מחקר רחב היקף, שבו זיהיתי ובודדתי תשעה מחבלים פנימיים, שגורמים לנו לפעול בצורה שמחבלת בפוטנציאל של ה"אני" המקורי שלנו.

מיהם המחבלים הפנימיים?  בראש ובראשונה מעל כולם עומד השופט וסביבו נעים מחבלי משנה כגון: השתלטן, התחרותי, חסר המנוח, הקפדן (פדנט), המְרַצֵה, הפרנואיד, המתחמק, הקרבן וההיפר-רציונלי. כל אלה הִנם קולות פנימיים, שמלווים אותנו בהתאם לאישיותנו, תוקפים אותנו במצבי חולשה ומונעים מאתנו חיים מתוך שמחה והגשמה. מקורם של הקולות הללו הוא במוח ההישרדותי שלנו. הם מבצבצים במהלך ילדותנו ומתחזקים והולכים עם חלוף השנים, בהתאם לחוויות שאנו סופגים. הם אינם חלק מאישיותנו המקורית! הם נספחים טורדניים וניתן להיפטר מהם.

להבדיל מהמחבלים הטורדניים הללו ניצב ה"אני" המקורי שלנו. אנו נולדים אִתו והוא נושא בתוכו את הידיעה הברורה שאנחנו נפלאים ומושלמים כפי שהננו. הביטו בחיוכו של תינוק ותוכלו לראות זאת. חכמת ה"אני" המקורי (שנמצאת בחלקה במוח הימני) היא זו האחראית על האינטליגנציה החיובית שלנו. אם נצליח להיפטר מהמחבלים הפנימיים, נוכל להחזיר לעצמנו את החשיבה המקורית, ולפעול מתוך שמחה, אהבה והגשמה עצמית.

על מנת להמחיש את ההבדלים ריכזתי עבורכם את הנתונים בטבלה הבאה:

                                               המוח ההישרדותי                        מוח האינטליגנציה החיובית

קול

מחבלים

חכמת "האני המקורי"

מיקוד

הישרדות

שגשוג

רגשות

דאגה, כעס, אכזבה, בושה, אשמה (עצמית), חרטה, האשמה

סקרנות, אמפתיה, חדוה, יצירתיות, שלוה, נחישות רגועה, הכרת תודה

 

בכתבה הקודמת שללתי את התפיסה לפיה רק מי שחווה ילדות מורכבת עד טראומטית סובל ממחבלים פנימיים. בנקודה זו הייתי רוצה להזים אשליה אחרת, לפיה אנשים שהגיעו להישגים כלכליים וחברתיים מרשימים, הם גם מי שנהנים מפסגת האושר. לא כך הוא! ניסיוני מראה שגם מצליחנים מוחלטים, שכלפי חוץ חייהם מעוררים קנאה, עשויים להרגיש באופן עמוק חסרי שמחה לחלוטין בשל המחבלים הפנימיים שלהם.

בסמינר לפיתוח מנהיגות שניהלתי פעם ביקשתי מהמשתתפים, כולם אנשי מפתח בעמדות בכירות ביותר, לרשום בצורה אנונימית את הרגשתם הפנימית. הציטוטים הבאים ימחישו לכם עד כמה קולותיהם של המחבלים הפנימיים מגיעים לכל מעמד, כל מִגְדר וכל מִגְזר, בדיוק כפי שציינתי בתחילת דבריי:

"אני מבוהל עד מוות מכישלון בניהול החברה שלי"

"אני לעתים רחוקות מרגיש שלֵו"

"אני חושש למות צעיר בשל עבודת יתר ומתח"

"אני מרגיש מאוד עצוב ובודד והכדורים נוגדי הדיכאון שאני לוקח' לא נראה שהם ממש עוזרים"

"אני באופן עקבי מלחיץ ושופט כל אדם סביבי"

"אני לא יודע איך באמת ליצור קשר עם בני היחיד"

"תדמית הביטחון העצמי שלי היא כוזבת"

"אני סובל מיצר הרס עצמי ואני לא יודע למה"

"אני לא אוהב את עצמי כל כך".

"חסר לי כוח להתנגד לפיתויים ותשוקות"

"לעתים קרובות אני מרגיש כמו מתחזה"

"אני דואג שהחומרנות שלי פוגעת בילדיי"

"אני משתמש בסמים ובאלכוהול כדי להפיג מתחים"

"הלוואי שהייתי יכול לברוח לשנה, רק להיות לבד"

ולבסוף:

"אני פוחד לגמור כמו אבי, שבסיום חייו מוצא את עצמו ללא אהבה וימות לבד".

כן. עושר והצלחה לא מחסנים איש מפני המחבלים הפנימיים. כיצד, אם כן, ניפטר מהם? כבר ציינתי שראשית הפתרון הוא בזיהוי המחבל האישי שלכם (וקחו בחשבון גם מחבלי משנה) המתחבא במחשבות ובאמירות הפנימיות שלכם. ברגע שתפסתם את המהות שלו, מה שאתם רוצים לעשות זה להדביק למחשבה את תווית המחבל ולשכוח ממנה. היא לא רלוונטית. היא לא שלכם. זאת עליכם לעשות, במקום לדבוק בה ולהאמין בה.

לדוגמה: אם אתם בטוחים שהמיזם שלכם ייכשל מחר, במקום להגיד: "אני אכשל מחר", עליכם לומר: "המחבלים במחשבה שלי אומרים שאני אכשל מחר".

[להכניס קישור לאימון לקריירה]

זהו כל ההבדל. מהרגע שתזהו את קולו של המחבל הפנימי, תבודדו אותו ותדגישו את היותו נפרד מִכֶּם, תוכלו להתפנות לדרך של עשייה ושגשוג. אתם מחלישים את המחבלים שלכם בכך שאתם חושפים אותם ומתייגים אותם.

מה השלב הבא? לחזק את שרירי חכמת ה"אני" המקורי. על כך בכתבה האחרונה בסדרה.